/סוכרת נעורים מתוך "שוטי החלב" – ד"ר אריה אבני

סוכרת נעורים – מחלה מיותרת

סוכרת הנעורים היא מחלה של העולם המערבי.
במרבית המקרים זו מחלה מיותרת, שאינה מחויבת המציאות, ממש כמו מחלת הכרסת (צליאק).
לסוכרת, למרבה המזל, יש "חלון הזדמנויות" קצר להבראה.
בניגוד לכל המקרים של פגעי החלב שתיארנו עד כה בילדים, שבהם הפסקה של צריכת החלב ומוצריו מתחילה את תהליך ההחלמה,
הרי שלאחר האבחון של סוכרת הנעורים – לפנינו כמעט מצב
בלתי-הפיך, של מחלה שאינה ניתנת לריפוי בתנאי הרפואה הקונבנציונלית. באופן מעשי, בשלב האבחון הלבלב כבר הרוס ברובו, והאפשרות היחידה לשמור על חיי החולה היא מתן אינסולין כל יום, מספר פעמים ביום, עד יומו האחרון.
אם בשנת 1920, לילד בן עשר, שאובחן כסובל מסוכרת זו, נותרו רק 1.3 שנות חיים נוספות, הרי היום, כשיש אינסולין, יכול הילד הזה לחיות עוד 45 שנים.
לאחרונה נעשו כבר ניסיונות להשתלת לבלב, אבל מי רוצה לראות את הילד שלו מחכה להשתלה, עם מחלה שניתן היה למנוע אותה?
במקרה כזה, החכם לא ייכנס לצרה שגם לנבון אין דרך להיחלץ ממנה.

מחקרים ומאמרים כה רבים נכתבו בנושא סוכרת הנעורים, עד כי קשה לדרוש מהקהילה הרפואית להעיז ולבור את התבן מן המוץ על מנת לבנות היפותזה בעלת סבירות, שניתן יהיה להראותה לכל הנשים בהיריון המשתוקקות לילד בריא ללא סוכרת נעורים.
The foremost piece of evidence remains hidden within a mountain of research consisting of millions of pages of confusing and contradictory elements.
ובתרגום חופשי: "פיסת המידע החשובה ביותר נותרת חבויה במעמקי הר של דפי מחקר מדעי המכילים מידע סותר ומבלבל".

משום כך קשה לחוקרים העובדים בנושא הסוכרת להחליט אם בתוך הררי הנייר של עבודות המחקר העוסקות במחלה, אכן נמצאים חלקי מידע הרומזים על הגורמים האפשריים לסוכרת הנעורים.

עבורי, כירורג שאינו עוסק בסוכרת, סיפקה סקירת הספרות הרפואית את התשובה לשאלת גורמי המחלה.
האם משום שאורח לרגע רואה כל פגע?

בהיפותזה שלי אין הברקה או חידוש, חוקרים רבים כתבו אודותיה, אבל אף אימא לילד עם סוכרת לא שמעה עליה.
ואני כותב זאת כאן, כדי שנשים הרות תשמענה ותדענה.

סוכרת הנעורים נגרמת, במרבית המקרים, על-ידי חלבונים המצויים בחלב-פרה.
ההיפותזה נראית, לפחות לי, כל כך פשוטה, עד שבטוחני כי כל אישה תוכל להבין אותה.
רצוי שהאימהות לעתיד יאמצו את ההמלצה הבאה: אישה הרה – אל תגעי במוצרי חלב עד תום ההנקה.
וילדך – בל יאכל מוצר חלב-פרה, עד שימלאו לו שנתיים לפחות.
יהיו מוצרי הסויה מזונך ומזונו, במקום מוצרי חלב-פרה, בתקופה הקריטית של חייו.
נהגי כמו שאמרו בני ישראל: "נעשה ונשמע". קודם יש להימנע ממוצרי חלב, אחר כך יבוא תור ההסברים.
אל תדאגי לאספקת חלבונים או סידן. יש מספיק חלבון בביצה, בבשר, בקטניות. יש מספיק סידן בירקות ובטחינה.
הערה חשובה: רק תינוק בעל מבנה גנטי ייחודי יוכל לפתח סוכרת נעורים. תינוק שהמבנה המתאים אינו קיים בו, לא יפתח סוכרת גם אם יאכל המון מוצרי חלב. אלא שה"ביטוח הגנטי" מפני הסוכרת אינו ביטוח מפני בעיות אחרות, הקשורות בחלב, והעלולות לצוץ גם אחרי שנים רבות (סרטן, למשל).

סוכרת הנעורים מאובחנת רק כאשר הילד כבר חולה מאוד.
בזמן האבחון, 80% עד 90% מתאי הביתא של הלבלב, המייצרים את האינסולין, כבר הרוסים לחלוטין על-ידי תהליך אוטואימוני – תהליך של פגיעה עצמית, מעין התאבדות.

ולמה ירצה יצור חי להרוס לעצמו איבר, שכל קיומו תלוי בשלמותו?
צא ולמד. לא התינוק הוא שרצה להרוס את הלבלב של עצמו, אלא נוצרו תנאים בלתי רצויים לגוף התינוק שגרמו לו להגיב; ואלמלא היה מגיב – הלבלב שלו לא היה נהרס.
יש לציין שלא הלבלב כולו נהרס, ואפילו לא כל "איי לנגרהאנס", אלא רק תאי ביתא, המאכלסים את האיים הללו.
בשפה צה"לית מעודכנת ניתן לראות בסוכרת נעורים תוצאה ישירה של "חיסול ממוקד" של תאי ביתא.
ברוב חסדו נתן לנו הטבע מנגנוני הגנה וריפוי.
העובדה שהסוכרת היא הרס מתקדם, מהיר יחסית ובלי יכולת הבראה (אחרת איך נסביר כיצד זה הלבלב, שנוצר בריא, עלול להימצא הרוס ברובו בילד בן שנה או שנתיים?) – מהווה עדות תומכת לקביעה שהתינוק חשוף כל העת לגורם המגרה את המערכת החיסונית.
הגורם החיצוני היחיד הנמצא ב"הישג פיו" של התינוק המערבי, מדי יום – הוא חלב-פרה, המכיל חלבונים הזרים לתינוק.
אין הסבר טוב יותר, היום, להופעת הסוכרת.

האקדמיה לרפואת ילדים בארה"ב הכירה זה מכבר בעובדה – הברורה לכל אדם חושב, גם אם אינו רופא – שמערכת העיכול של התינוק אינה בשלה וחסינה כמו המעי של המבוגר. אחת ההמלצות של האקדמיה היא לא לתת לתינוק חלב-פרה עד גיל שנה.
יש היגיון באי-הבשלות של מערכת העיכול אצל התינוק – היא מאפשרת לו לקלוט בשלמותם את החלבונים של חלב אמו, כולל הנוגדנים, בלי תהליך עיכול מסובך.
חלבוני האם אינם מעוררים בתינוק תגובה חיסונית.
למרות האמור לעיל, בפועל יוצא שהתינוק מקבל חלבוני חלב-פרה ללא התנגדות או מחאה מצד משרד הבריאות, והם חודרים אל מחזור דמו דרך אותו מעי בלתי-בשל. התינוק חייב להגיב חיסונית לנוכחותם, כי מערכת החיסון הצעירה שלו מזהה אותם כחלבונים זרים!!
גם הטבע הנבון ביותר לא היה מאמין שבכל ממלכת היונקים יהיה ילוד שיעיז לשתות חלב שאינו שייך לאמו.
מי מכן, קוראות יקרות, שמעה על המלצות האקדמיה האמריקאית? או על אלה של משרד הבריאות הישראלי? ובכל זאת – הן קיימות, כתובות אי-שם, הרחק מכל מי שצריך לראות ולקרוא אותן.

מתי מתחיל ההרס של תאי לבלב?
הנזקים הראשונים ללבלב מתחילים אחרי חשיפת מערכת החיסון של התינוק לחלבוני חלב-פרה.
השאלה היא, אם הדבר קורה בזמן האכלת התינוק במוצרי חלב, בעת ההנקה, או כבר בהיותו ברחם אִמו.
ביטא לאקטוגלובולין – אחד מהחלבונים שבחלב-פרה – מופיע בחלב-האם שמונה שעות אחרי שתיית כוס חלב – ב-75% מהנבדקות!
מה אירע כאן?
חלבוני החלב האלה חדרו דרך דופן המעי של האם, בשלמותם, לתוך מחזור הדם שלה. הם שטים להם בכל הגוף, ובין השאר מגיעים אל השד, נקלטים בשלמות על-ידי התאים ומופרשים כמות שהם לתוך מאגר החלב שבשד.
מאמר שפורסם בירחון פדיאטרי (של רפואת ילדים) באוקטובר 1999 מעיד כי נמצא שמרבית התינוקות שסבלו מרגישות לחלב-פרה, למרות שכלל לא קיבלו חלב כזה – פיתחו את סימני הרגישות משום שהאם המיניקה צרכה מוצרי חלב.
החלבונים הזרים לנו, חלבוני חלב-פרה, נמצאים חופשי-חופשי במחזור הדם שלנו, של הקטנים וגם של המבוגרים. סביר שיימצאו גם במחזור הדם של העובר.
מכאן, שעל מנת להפחית את הסיכוי לסוכרת הנעורים – יש להתרחק מכל מגע עם חלבוני חלב-פרה מתחילת ההיריון ועד היות התינוק בן שנתיים.
למעשה – ועד בכלל.
גם בפרק שבו נדון בנושא הסרטן נדגיש כי לתקופה סביב הלידה נודעת חשיבות לגבי הופעת הסרטן במבוגרים.

וכעת, כמה מהנתונים המדעיים בנושא סוכרת נעורים וחלב.
בסקר אפידמיולוגי נחקר הקשר הסטטיסטי האפשרי בין צריכת החלב לבין סוכרת הנעורים. בארצות העולם השונות, במערב ובמזרח, נבדקה כמות החלב הממוצעת לנפש לשנה, על-פי הנתונים הקיימים.
לאחר מכן נבדקה שכיחות סוכרת נעורים לכל 100,000 תושבי המדינה.
את שני הנתונים רשמו על גרף משותף

 

הגבס שנשכח
דעה אישית – מתי ואיך ניתן להבריא מסוכרת

תארו לעצמכם איש, אישה או ילד, ששברו את הרגל. ברור שנוסעים לבית חולים, וזה כואב.
המזכירה הנבונה, הרושמת את האבחנה המשוערת, מזמינה את האורטופד. גם זה ברור.
עוד לפני שהאורטופד מגיע, מארגן התורן הכירורגי – המכיר, קרוב לוודאי, את האורטופד מתורנויות קודמות – צילום מתאים לבעיה האורטופדית, כדי לחסוך זמן בילוי של המטופל במיון.
הגפה השבורה מצולמת, מלפנים ומהצד, הרנטגנולוג רושם משהו, או לא, ועם הצילומים חוזר הלקוח למיון.
שם, בחלק מהמקרים, מגבסים את הרגל בחדר הגבס. נכון, יש מצבים בהם צריך לנתח, למסמר, לקבע, אבל אם נניח כי לפנינו מקרה טריוויאלי – ואני מתייחס, כמובן, לא לאורטופד השלם, אלא למטופל השבור, הנאנק – מה שיש לעשות הוא לקבע את השבר בגבס כלשהו, לבצע צילום ביקורת (כשקיים ספק), לכתוב מכתב סיכום ושחרור, לתת הוראות: מה, כמה, מתי, וזהו. הביתה.

עכשיו תארו לעצמכם שהלקוח, שדידה לביתו על רגלו הבריאה, התרגל לגבס. נניח אפילו שהיה זה בתקופת החורף, והלקוח, שתמיד קר לו, לא רק התרגל אל המצב אלא אף נהנה ממנו. הוא פשוט שכח שהגיע הזמן להסיר את הגבס.
עבר החורף ובא האביב, ואחריו פלש חום הקיץ.
בתוך הגבס היה יותר חם. האזור הפך לח ודביק, והריח הבריח אפילו את זבובי הקיץ. הלקוח שלנו פונה לחדר המיון. האורטופד שהוזעק מסיר את הגבס. ומה הוא מוצא תחת מעטה הגבס? רגל מדולדלת, עם ניוון קשה של שרירים. אטרופיה.
למזלנו הרב, הסיפור מצוץ כולו מן האצבע. לא תמצאו אורטופד, זקן או קשיש, ששמע על מקרה כזה. כל המגובסים, קטנים כגדולים, אינם שוכחים להתייצב לטקס הסרת הגבס.
במהלך חיי גיבסתי הרבה גפיים, והסרתי גבסים רבים, כאשר שהיתי בהשתלמות אורטופדית או בחדר המיון בבית החולים "סורוקה".
ולמה המצאתי סיפור כזה? כי בכל זאת קיים "גבס" ששוכחים להסירו. אולי אין זה ממש גבס, אבל מדובר בתמיכה דומה – החשובה לתהליך ההבראה הראשוני, ואשר אין ספק שהיא קריטית ומהווה לעיתים החייאה של ממש – הנשכחת במקומה וגורמת נזק, שקרוב לוודאי איננו הפיך.
מדוע התנוון השריר באותה רגל עטוית גבס?
כי מה שלא מתפקד – מת, פחות או יותר. תנו סטרואידים – פגעתם ביותרת הכליה, כי מדוע עליה להפריש סטרואידים אם היא מקבלת אותם בייבוא ישיר, המבטל כל מוטיבציה לייצור עצמוני?
והאם בלוטת התריס תייצר את ההורמון שלה, אם הוא ייכנס למערכת חופשי-חופשי, היישר מן הבקבוק המכיל כדורי אלתרוקסין?
בנושא בלוטת התריס, ואודות האיוולת הרפואית הקונבנציונלית, ארחיב בסוף הפרק הזה.
כדי שקוראים בעלי ידע או רקע רפואי לא ינטשו אותנו בשלב זה, מוטב שאבהיר ואזכיר כי התכוונתי לדבר לא על הרגל השבורה, כי אם אודות סוכרת הנעורים.
הילד מובא לחדר המיון. מצבו חמור. הוא כבר יבש. מאוד. סוכר זורם בדרכי השתן שלו.
אבחון המחלה נעשה בקלי קלות. מייד נותנים לו אינפוזיה עם מים ואלקטרוליטים, ועל-פי בדיקות המעבדה גם אינסולין, להורדת הרמות הגבוהות עד אימה של הסוכר שבדם.
בגיליון הילד נרשמת האבחנה: סוכרת נעורים.
גזר הדין: אינסולין עד סוף החיים.
אבל בואו נביט על האירוע בעיניים לא קונבנציונליות, כלומר לא מקובעות.
הילד שלפנינו בא במצב של אי-ספיקה לבלבית, או בעצם, אי-ספיקת תאי ביתא בלבד.
רק תאי ביתא, יוצרי האינסולין, נפגעו.
שום תא אחר, לא אנדוקריני (הפרשות פנימיות = הורמונים), לא אקסוקריני (הפרשות חיצוניות = מיצי עיכול), לא נפגע בלבלב. מיליארדים תאים שמורים בלבלב, ומתוכם נפגעו רק תאי ביתא, כביכול עשה זאת כירורג וירטואוז: "חיסול ממוקד", השולה את הדומן מן המוץ.
האם חוסלו כל תאי הביתא? האם חדלו כליל לתפקד?
על-פי המאמרים הרפואיים, במצב חירום כזה יש פגיעה תפקודית ב-90-80 אחוז מיכולות התאים.
בחשבון פשוט, נותרו בין 20-10 אחוז מהיכולת התפקודית של התאים. כלומר, בערך 20 אחוז מהתאים חיים, ואינם הרוסים!
הגבס ההוא, התומך כדי לאפשר את האיחוי הראשוני – הוא האינסולין במקרה שלפנינו. הנוזלים שהוזלפו משלימים את החסר שנוצר אט-אט בגופו של הילד החולה, קודם האבחון, בשבועות של צמא שהלך וגבר.
הפגיעה הכירורגית, הממוקדת, בתאי הביתא הפזורים בלבלב, היא פגיעה חיסונית – סוכרת נעורים היא מחלה אוטואימונית.
האם יש בידינו לפעול נגד פגיעה זו? אין ספק שלרופאים האמונים על משחקי המערכת החיסונית יש מה להציע. אבל לשם כך נחוץ לנקוט גישה משולבת, מולטי-דיסציפלינארית, ולא להשאיר את הילדון החולה בידיהם של רופאי הילדים, המומחים לסוכרת, שלא יצליחו לרפא ולו זאטוט אחד.
יש מה לעשות. ניתן להציל את הילד. ניתן לשלוף אותו מהנפילה אל המחלה הכרונית. חייבים להפסיק מייד את המגע עם מוצרי חלב!

2018-01-11T02:06:15+00:00
יצירת קשר